Sunday, July 21, 2013

האוטומטונים


חבל מאוד שאת המקרים החוזרים והנשנים – המצמררים והטרגיים מנשוא – של מוות תינוקות כתוצאה מהישארות באוטו, לא קושרים באופן ישיר אל התופעה החברתית הקרוייה "תלות ברכב הפרטי". רצוי מאוד שהקשר הזה יהפוך חלק מהשיח הציבורי על המכונית ועל מקומה בחיינו ובסביבתינו.

אין כל כוונה כאן להאשים את ההורים השכולים או להטיל ספק בכשירותם כהורים או באהבתם לילדיהם. ברור שכל אחד מאיתנו יכול לטועת באותו האופן, תחת נסיבות דומות, כפי שצויין ע"י פרשנים רבים, כאן וכאן, למשל. כל שאני מבקשת לעשות בשורות אלו זה להדגיש כיצד גישות שולטות המתעדפות את המכונית מעל כל אמצעי תחבורה אחר,  קובעות לנו נורמות בעניין שימושי הקרקע ודורשות מאיתנו התנהגויות בינאישיות שהינן, בסופו של דבר, 
מסוכנות ואנטי-חברתיות.

באשר  לנורמות בעניין שימושי הקרקע, הכוונה היא  לאופן שבו הסביבה הבנוייה שלנו מאורגנת, וההשלכות של אופן האירגון הזה לפעילותינו היומיומית.

שאלה שאף אחד לא מעלה על דעתו לשאול אותה: מדוע כל-כך הרבה תינוקות ופעוטות מוסעים אל המטפלות והמעונות שלהם מדי בוקר במכוניות פרטיות? התשובה, כנראה, הינה שאין מטפלות ומעונות במרחק הליכה נוחה מהבתים שלהם. אם אתה מתגורר בשכונה/עיירה קומפקטית וידידותית להולכי-רגל, סביר להניח שתוכל לפזר את ילדיכם על הבוקר ללא צורך במנוע בעירה פנימית. אפילו עם יש לך מספר ילדים לפזר, בגילאים שונים, לפני שתצא אל מקום העבודה -- בשכונה שתוכננה כראוי היית צריך להיות מסוגל לעשות זאת ברגל.

המציאות, לדאבוננו, אינה כזאת. רבים מאתנו -- אולי רובינו -- גרים בישובים ושכונות המשתערים על שטחים נרחבים מדי ("sprawl"), ובהם שום דבר אינו קרוב לשום דבר אחר, וצריך להיכנס למכונית כדי לערוך את הסידורים הכי בסיסיים. אנחנו נוטים שלא להתייחס למצב זה כאל "בעייה" -- שכחנו, כנראה, שאפשר אחרת. אך ילדינו משלמים על כך מחיר.

מסתבר שעברנו שטיפת מוח והורגלנו לחשוב שזהו דבר טבעי ומובן מאליו להכניס תינוק על הבוקר לתוך מיכל מתכת ענקי, ממונע ומסוכן, לכבול אותו בתא מיועד, ולהציב את התא הזה במקום בו לא יכול להיות בין התינוק לבין המבוגר האחראי לו מגע פיזי או אפילו קשר עין. בדיוק כמו שהורגלנו לחשוב שמפלס הקרקע של כל בניין מגורים חייב להיות חניון, ושרחובותינו אמורים, למעשה, להיראות כמו אוסף של חניונים...


נוף של חניונים ברחוב מגורים בשכונה ירושלמית חדשה

 ... שאי-אפשר להגיע למכולת ולקנות כיכר לחם ללא רכב ...


מרכז מסחרי מוטה-רכב בשכונה ירושלמית חדשה

 ... שבית ספר זה מקום שמסיעים אליו ילדם -- שהרי אי-אפשר לצפות שיגיעו לאליו ברגל ...


בית ספר הממוקם בציר תנועה רב-נתיבתי, עם מפרדה מגודרת, בשכונה ירושלמית חדשה


... ושאין למעשה טעם לבנות בתי-ספר במקומות נגישים, או לתכנן רחובות ושכונות ידידותיים להולכי רגל. הרי אין יותר הולכי-רגל; יש רק נהגים ונוסעים.

הדמות של התינוק הכבול כמו חפץ בתוך מיכל-מתכת ענקית, זוהי דמות התואמת להפליא את הנוף שלנו – נוף של שטחי אספלט – כבישים רב-נתיבתיים שצריך לחצות אותם כדי להגיע למרכז המסחרי השכונתי העלוב, אוטוסטראדות פנים-שכונתיות שצריך לחצות אותם בדרך לגן, מגרשי-חנייה מפלצתיים מול חנויות BIG ובתוך "פארקי" משרדים, המנותקים מכל רקמה או הקשר אורבני.

הו, מגרשי החנייה! כמה מהמקרים של הרתחת-תינוקות, במיוחד בחו"ל, התרחשו במגרשי חנייה של Home Depot וכדומה? האם באמת צריך להפתיע אותנו שבכאלה מקומות בלתי-אנושיות  טרגדיות קורות? כשאנו, כחברה, מוותרים על סביבות מגורים, עבודה ומסחר במימדים אנושיים, ומרחיבים בהתמדה את המקום המוקדש למלך-מולך המכונית, אין פלא שהאדם עצמו מתגמד, ושבכי התינוק המורתח אינו נשמע.

ומה לגבי המישור ההתנהגותי-הבינאישישהזכרתי לעיל – כלומר, האופן שבו העולם מוטה-האוטו משפיע על הפרצפציות שלנו, ועל היחס שלנו אל הסביבה בה אנחנו חיים , ואל בני האדם החולקים את הסביבה הזאת עמנו? בואו נהרהר במה שקורה לנו כאשר אנחנו נכנסים לרכב. כולנו יודעים שכדי לנהוג עלינו לנתק את עצמינו מהסביבה ולמעשה לאמץ את נקודת הראות של המפלצת המתכתית העוטפת אותנו. ברגע שאנחנו מתיישבים מאחורי ההגה, אנחנו חדלים מלהתייחס אל העולם כבני אדם בעלי חושים ורגישויות, והופכים לאוטומטונים. אי-אפשר, הרי, לנהוג במצב של תשומת לב אל הדברים הקטנים – הצלילים, הריחות – שאדם המסתובב בחוץ (בלי ה- "אקסוסקלטון") שם לב אליהם באופן טבעי.  בזמן הנהיגה אסור לנו אפילו להפנות את הראש ולכוון את המבט אל מראה כלשהו – מרתק או מחריד ככל שיהיה – שאנחנו עוברים לידו. אין ביכולתינו לעצור לרגע כדי להתבונן במשהו – מיכלי-המתכת האחרים שבכביש יכעסו ויחצצרו את אי-הסכמתם לכל האטה בקצב.

אל לנו, כמובן, לחשוב יותר מדיי על מה שאנחנו עושים בזמן הנהיגה – לצאת ממצב של טייס אוטומטי זה מבלבל. עלינו פשוט לבצע את פעולות הנהיגה מתוך הרגל ובהסתמך על הזכרון המוטורי. לטייס האוטומטי יש, כמובן, מקום – אפילו מקום נכבד – בחיינו; אך הדיע הזמן להודות בכך שאורח חיים הדורש מאתנו, דרך קבע, להגיע מנקוה X אל נקודה Y בכזה מצב, תוך כדי להפעיל מכונה מסוכנת, אינו אופטימלי. אפילו בלי הסכנות לחיי אדם, הפגיעה באיכות החוויה שלנו כבני אדם הייתה עושה את התלות ברכב אסטרטגיית חיים הרסנית.

האוטומטון-הנהג מסתדר באופן מיטבי כאשר לא קורה שום דבר יוצא-דופן -- כפי שראינו במקרים שבהם תינוקות נשכחו דווקא על-ידי הורים שלא היו רגילים להסיע אותם.

השאיפה האולטימטיבית של הנהיגה הינה האחידות: להגיע מנקודה X אל נקודה Y ברכש צריך, כעקרון, להרגיש, להיראות, להישמע, ולהריח אותו דבר כל פעם. לעומת זאת, אדם שהולך ברגל – ולא משנה כמה פעמים הוא כבר צעד מנקודה X כדי להגיע אל נקודה Y, ועד כמה הוא מסוגל לעשות את כל הדרך בעיניים עצומות – לעולם לא יהיה מנותק מסביבתו כמו נהג, וכל טיול יהיה עבורו חוויה מובחנת. החושים שלו תמיד יתפקדו. שקוע ככל שיהיה במחשבותיו, הוא יגיב לגירויים פיזיים כגון צורת הלבוש של האדם הבא מולו, קול מוכר הקורא לו, הבוגנוויליה הפראית של השכן, חום של יד קטנה המשולבת בידו, קצב הליכה איטית ובלתי-עקבית של פעוט המלווה אותו, תחושת הסולידיות של ידית העגלה אותה הוא דוחף.  לשינויים קטנים ולפרטים קטנים הוא ישים לב. במובן מסויים, אין טיון רגלי "שגרתי."

*****
מדברים על פתרונות. מערכות התראה. מדבקות. צילצול מהגננת כשהילד לא מגיע לגן (לגננות אין מספיק עבודה). אלה פתרונות של כרית-אוויר – הם מפחיתים את הנזק מבלי לגעת בבעייה האמיתית – הנחת-היסוד הבלתי-מעורערת שלנו שהמכונית הפרטית הינה כלי התחבורה המועדף, בכל מצב ובכל מקום, ושעלינו להתאים את סביבתינו ואת אורח חיינו אל צרכיו. כל עוד נחשוב שלילדים שלנו לא מגיעה חוויה של חיבור בריא אל סביבתם – חיבור הבא לידי ביטוי באופן שבו הם מגיעים מנקודה X אל נקודה Y -- נמשיך לסכן אותם בתנאים פיזיים בלתי-אנושיים ובהתנהגויות של אטימות ואי-קשב לדברים החשובים.

No comments: